האלבום השני של רדיוהד, "The Bends", נחשב לאחד מאלבומי הרוק הטובים של שנות התשעים, "OK Computer" שיצא אחריו נחשב לאחד האלבומים הטובים בכל הזמנים. מאז ועד היום הלהקה לא הפסיקה להפתיע ולהדהים את עולם המוזיקה עם שירים מטלטלים שמגדירים גבולות חדשים לרוק מודרני, עם טקסטים עמוקים וחריפים, עם חתירה אובססיבית לאמירה נוקבת, עם ניסויים מוזיקליים מרתקים, ואפילו עיצוב העטיפות שלהם מאופיין בייחודיות ופרפקציוניזם אמנותי חסר פשרות. 15 שנים רדיוהד נחשבה להכי אינטליגנטית, שיא ההיפסטריה, הדבר הכי טוב שקרה לעולם המוזיקה לקראת סוף המילניום שהביא עימו רק צרות. ואז הגיע "The King Of Limbs", אלבומה השמיני של הלהקה, הגיע ארבע שנים לאחר "In Rainbows", האלבום המבריק שהוצע לראשונה בהיסטוריה במתכונת "שלם כמה שתרצה". לאחר ששינו את קונספט רכישת המוזיקה בשנות האלפיים וזכו להערכה עצומה בזכות יצירה קולעת ויפהפייה, ולאחר ארבע שנות שתיקה, הציפיות מהאלבום השמיני היו עצומות, ציפיות שהתבדו או שהפכו במהרה למבט פוזל ומתוסכל.
"The King Of Limbs" התקבל ברגשות מעורבים הן על ידי קהל המעריצים האדוקים והן על ידי המבקרים חדי הלשון. חלקם ביקשו מאיתנו לתת עוד צ'אנס ליצירה האקספרימנטלית החדשה של הלהקה שלא מפסיקה להפתיע, אחרים דחו את האלבום בטענה שהוא קצר מדי (8 רצועות בלבד), מוזר מדי, מונוטוני מדי ולא דומה לשום דבר שרדיוהד שחררה אי פעם. האכזבה מהאלבום היתה כה משמעותית, ששמועות על אלבום המשך שהוקלט באותה תקופה (כפי ש"Amnesiac", האלבום החמישי של רדיוהד, הורכב משירים שלא נכנסו ל"Kid A" ויצא שמונה חודשים לאחריו) ייצא בקרוב ויחזיר עטרה ליושנה פרשו להן כנפיים ברחבי הרשת, שמועות שרדיוהד מיהרו להזים.
בשנת 2000, כשיצא "Kid A" שהיה אקספרימנטלי במכוון וכלל יותר אלקטרוניקה מגיטרות, המבקרים שיבחו את הלהקה והעניקו להם את תואר "הלהקה החשובה בעולם כיום", כתר נוצץ ויוקרתי אך גם מעמסה כבדה מגודל האחריות והציפיות המאבנות לעתיד. "The King Of Limbs", למעשה, מגובש מוזיקלית הרבה יותר מ-"Kid A", הוא בעל סאונד אחיד, חסר מעברים צורמים בין רוק, אמביינט וטכנו וכמו כל אלבום של רדיוהד הוא משופע בטקסטים פילוסופיים כבדי חשיבות ומהות קיומית וחדשנות מוזיקלית מעוררת פליאה. 11 שנים אחרי, האם הלהקה נושלה מכסאה? האם הציפיות המוגזמות מהאלבום הן שגרעו מחשיבות הלהקה הגדולה בעולם או שמא משהו באמת התפספס שם, לראשונה מזה 15 שנה? כעת, מפרספקטיבה של יותר מחצי שנה לאחר יציאת האלבום אפשר לקבוע באופן חד משמעי וברור שגם וגם, אולי אבל לא בטוח, כנראה שכן אבל גם לא. מבולבלים? גם אנחנו. אבל לא רדיוהד.
רדיוהד פספסו?!, צילום: יחסי ציבור
במהלך השנים רדיוהד התרגלו למועמדות קבועה כמעט לפרס ה-Mercury היוקרתי. כשצופה מפיל סלוואיי, מתופף הלהקה, להביע אכזבה לגבי העדרות האלבום החדש מרשימת המועמדים הנכספת, הוא ענה בנונשלנטיות ש"כשהוצאנו את האלבום ידענו שהוא לא יתקבל בקלות". בראיון למגזין NPR עם תום יורק, סולן הלהקה, הוא טען שחברי הלהקה כלל לא ניסו להשמע אקספרימנטליים במתכוון, אלא פנו לשיטת עבודה חדשה ופרטנית יותר שאפשרה לנגנים חופש יצירה בנפרד וכשנפגשו באולפן ניסו לשעטנז את החומרים ליצירה מגובשת. הוא לא האמין שיצא מזה שיר טוב אחד, ושמח לגלות שמתגבש לו באולפן אלבום שלם, גם אם רבים לא יחשיבו 37 דקות של מוזיקה לאלבום.
וזה לא הכל, הלהקה שהתרגלה לככב בפסגות מצעדי סוף השנה ובטקסי פרסי המוזיקה הנחשבים, הגיעה למקום ה-47 הנמוך במצעד של המגזין MOJO, לקחה את המקום ה-32 במצעד של המגזין Q, ומגזין SPIN אף הגדיל לעשות כששקלל את האלבום החדש של בריטני ספירס במקום החמישים במצעד השנתי, בעוד "The King Of Limbs" נותר מחוץ לרשימה. דווקא האקדמיה למוזיקה שאחראית לטקס פרסי הגראמי הנחשב לשמרני מאוד העניקה לאלבום 5 מועמדויות שונות אך רדיוהד לא קטפה אף לא פסלון אחד, אפילו לא לעיצוב האריזה היפהפה. בינתיים, "Paranoid Andriod" מ-"OK Computer", שהורכב בעצמו כעבודת טלאים מכמה שירים שנכתבו בנפרד, נבחר על ידי מגזין NME לשיר הטוב ביותר שיצא ב-15 השנים האחרונות.
בשמיעה ראשונה ואף עשירית של הדיסק, קשה להבין איך, לעזאזל, רדיוהד הגדולה העיזה להוציא אלבום שלא מצליח לתפוס את האוזן. אחרי אין סוף האזנות אפשר לחלק את הבעייתיות של האלבום לשניים: הסאונד שגורם לאלבום להשמע אלקטרוני על אף שהוא לא והעריכה שמבודדת את שני השירים הרגועים יותר באלבום ברצועות שש ושבע, מתוך שמונה שירים בלבד, חשוב להזכיר, ומשאירה רייקנות עצומה אחרי מפולת של מקצבים מהירים וקשים לעיכול. אוירה כבדה שמתחילה בשניה הראשונה של "Bloom", השיר שפותח את האלבום, וממשיכה לחנוק חזק יותר מרצועה לרצועה, גוררת את המאזין למטה, לפרכוסים על הרצפה ותחנונים לאויר. כשמגיעים ל"Codex", הרצועה השישית שקוטעת את רצף מיחושי הבס ודקירות התופים התכופות בדממת יער חשוך ומדכא, המאזין כבר ממוטט על הקרקע בעיניים פעורות לרווחה. וגם זה, איכשהו, סוג של הישג.
גולת הכותרת של האלבום, הרצועה הכי נגישה בו והדוגמה שמוכיחה שהקסם עדיין קיים שם, למרות טעויות ההפקה שלא ניסתה אף במעט לרכך את האוירה הכבדה מדי, היא "Lotus Flower", הסינגל הראשון והיחיד מהאלבום. כשמדברים על הגאונות של רדיוהד, הרי היא נמצאת כאן בדמות אותו פרח לוטוס: שיר כבד אך גם קליט, קצבי ומרקיד אך גם רגיש ומחלחל עמוק. אם מפרקים את האלבום לחלקיו, הרי שמדובר בשמונה שירים מצוינים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו כעוד הברקה רדיוהדית לתפארת, אך שמיעת כל השירים ברצף, ודאי שלפי סדר השירים כפי שהוא מוצג באלבום, מחניקה עד אימה ומשולה לכאב ראש חד, לפחות בשלוש מאות ההאזנות הראשונות.
בין אם היה זה גודל הציפיות שאחראי לנפילה ובין אם זו ההפקה היומרנית, "The King Of Limbs" אינו אלבום מייצג של הלהקה ורחוק מלהחשב לאלבום הטוב ביותר שלה או אף להאמר באותה נשימה עם קודמיו שחוללו מהפכות מוזיקליות ונכנסו לפנתיאון האלבומים הקלאסיים של כל הזמנים. אך גם אם הוא קשה מדי, גם אם האווירה כבדה מדי, גם אם המעריצים הכי גדולים של הלהקה נותרו מאוכזבים, רדיוהד לא איבדה את זה. "The King Of Limbs" הוא אלבום רדיוהדי למהדרין שלא מנסה להתחבב על אף אחד. הקסם שלו חבוי טוב טוב מאחורי קירות סאונד מעוורים, אך כל האזנה נוספת לשמונת השירים המרכיבים אותו מגלה עוד טפח מאותה רגישות וקנאות אמנותית שמאפיינת את הלהקה הבריטית הוותיקה. רדיוהד היא עדיין הלהקה החשובה בעולם, שחרטה זה מכבר על דגלה הבטחה לאתגר את האוזן והשכל והיא מקיימת גם ב-"The King Of Limbs" הקשה מאוד לעיכול. זה לא מונע מאיתנו לקוות לעוד אלבום כמו "OK Computer" בעתיד על חשבון הרפתקאה ניסיונית מדי נוספת, אבל בינתיים אפשר להתנחם עם פרח הלוטוס הנפלא שמוכיח מעל לכל צל של ספק שהסוס של רדיוהד האהובה עודו שועט ובועט.
