הקהל מילא את הבארבי, הצטופף והזיע והסריח ובעיקר נהנה. כבר מהרגע בו הלהקה עלתה לבמה לשאגות הקהל ועד שירדה כשעה וחצי לאחר מכן הקהל לא הפסיק לצרוח מהתלהבות, לצחוק מהכימיה של חברי הלהקה ובעיקר להזיז את התחת לצדדים במהלך השירים.
כבר מקטע הפתיחה המשעשע הבנו שעומד לפנינו שילוב של מופע מוסיקלי עם לא מעט קטעים קומיים שהגיעו במינון הנכון בין השירים והצליחו להצחיק את כל הקהל בצדק רב. בין אם פיליפ העכבר היה על סמים או עם רד ענה בציניות לצעקות של הקהל - הבדיחות הגיעו בקצב לא רע בכלל מכיוון הבמה, כולן מצחיקות וחלקן אף הצליחו לעלות על כמה מהביצועים של הערב.
באופן מפתיע (או שלא?), ההופעה כללה לא מעט שירים שהלהקה מבצעת בהופעותיה בלבד כמו "Paper Planes" של M.I.A שזכה לעיבוד קאנטרי מגניב, "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס שהפך לשיר מלא בגרוב, "No Diggity" של בלאקסטריט היה מלא ב-Fאנק וכמובן "Killing In The Name" של רייג' אגיינסט דה מאשין שסיים את ההופעה בביצוע מכסח שנתן בראש. כשהגיעו השירים שהופיעו בתוכנית נראה היה שהכימיה בין הקהל ללהקה הגיע לשיאו: הביצועים ל-"Rockin' In The Free World" של ניל יאנג ושל "Crazy Love" של ואן מוריסון הקפיצו את הקהל, שהקפיץ את הלהקה וחוזר חלילה.
הרגעים המאכזבים בהופעה, באופן מפתיע ביותר, היו כשאפרת גוש ושלומי סרנגה עלו לבמה במה שנראה כשניות ספורות בלבד וביצעו כל אחד את השיר אותו ביצעו בתוכנית (גוש עם "Reach Out" של הפור טופס וסרנגה בביצוע חפלאי ל-"Don't Let Me Be Misunderstood" של האנימלז).
הרגעים המאכזבים והקצרים האלו לא מנעו מההופעה של רד בנד להיות מצוינת, בעיקר הודות לשלישיה שעומדת מאחוריה - מיכה דומן, עמי ויזל וכמובן ארי פפר התותח, הוא רד אורבך בכבודו ובעצמו, שאף שילב בהצטיינות יתרה בין שתי בובות במקביל, שהצליחו ליצור עיבודים מצוינים וקטעי מעבר מצחיקים. התהילה האמיתית מגיעה להם בדיוק כמו לבובות מאחוריהן הם עומדים.
צילום: יאיר אבן חיים
