הקהל ממלא כמעט לחלוטין את תיאטרון תמונע. רובו של הקהל נמצא בשנות העשרים שלו אך התפלאתי למצוא גם לא מעט אנשים שיכלו להיות ההורים שלהם. כולם, בלי אף יוצא מהכלל, נראו כאילו נהנו מההופעה. אך הכל התחיל בפשטות: בן-ימי עלתה לבמה, כיוונה קלות את הגיטרה ויאללה - לשיר.
בשני השירים הראשונים בהופעה היא לא פונה אל הקהל. היא שרה בקול נקי וצלול שעוטף את המלודיות הקסומות של שיריה. היא מציגה את הנגנים שלה אותם היא מגדירה כחברים שלה והיא מלאה בחיוך. היא מכוונת שוב את הגיטרה, פונה אליה ואומרת לה כמה היא נחמדה והקהל מצחקק יחד איתה. היא לא רק מקסימה בשירים שלה היא מקסימה גם בקטעים בהם היא מדברת .
השירים שלה נעים בין שירים אקוסטיים על גיטרה אחת לבין שירים שזוכים לעיבודים קצת יותר דרמטיים, אך כולם כאחד לא פחות ממצוינים. אחד מרגעי השיא בהופעה היה במהלך "Flow" כשחבורת בנות קמה והתחילה לרקוד בריקוד מתואם להפתעת הקהל שצחק ושאג מההפתעה הבלתי צפויה הזו. רגע שיא נוסף נרשם בשיר הסיום, "I", כשכמעט חצי מהקהל נענה לבקשתה לקום על הרגליים ולרקוד לצלילי השיר המקפיץ והמגניב הזה ואף להצטרף אליה בפזמון הקליט.
לקראת סוף ההופעה היא מספרת שהיא צריכה לחזור בקרוב ללוס אנג'לס ושהיא תתגעגע לישראל מאוד, ומהקהל נשמעת צעקת "לא!" שמבטאת את מה שהקהל עצמו מרגיש: אל תעזבי אותנו מיקה, אנחנו רוצים עוד! הלהקה נראית מאושרת מההופעה המצוינת שהם סיימו הרגע ומיקה נראית מלאה בגאווה ובאושר: תוך שעה בלבד היא הצליחה לכבוש בשיריה המצוינים את הקהל. מיקה בן-ימי יכולה לחזור עם חזה מנופח ללוס אנג'לס כי באותו ערב בתיאטרון תמונע היא הייתה לא פחות ממלכה.
