הלילה ירד ואקס שוטי הנבואה רואי לוי מתחיל להתארגן לקראת הופעה בקפה יפו. למקום נכנסת חבורה קולנית של נשים, מסתבר שאחת מהן חוגגת יום הולדת באותו הערב.
רואי לוי יודע שלא קל להיות פרפורמר, בטח לא במסעדה, ועוד במסעדה שלא כל יושביה מודעים לעובדה שאתה קיים ובאת להופיע. הוא נראה מודע למרחש במקום' בעודו מטפס לבמה לבדיקת סאונד. עם גיטרה אקוסטית ועליה מדבקה קטנה של בוב מארלי, הוא מתחיל לשיר את "Knocking On Heaven’s Door". לכל אחד יש את הבוב שלו, אבל לוי משאיר קרוב את שני הבובים. בכלל, לאורך כל ההופעה אפשר לזהות שהוא אוהב להשאיר קרוב. לדלג בין רצונות, הוויות, תחושות – של עצמו ושל אחרים, העיקר להשאיר את כולם מרוצים.
איתי בשולחן מתיישב זוג, בת אל ואליזה. מסתבר שאליזה הוא המתופף של לוי, הגיע לתת לו דחיפה קלה של פרקאשנז מתוך הקהל. קונצפט נחמד מאד, אם תשאלו אותי. בינתיים נראה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מנוכחותו של לוי על הבמה/אנשים מתחילים להזמין אוכל ממש דקה לפני שהוא מתחיל – סיוטו של כל פרפורמר. לוי מתחיל את ההופעה בברכת "ערב טוב לכולם, בתיאבון", זורם ל"תשאירי לי פרח" של להקת האם שוטי הנבואה. שר בעיניים עצומות, חצי נכנס למוסיקה חצי מנסה בכוח להתעלם מהאוכלים סביבו. כמה זוגות שבאמת הגיעו לשמוע אותו, מתחילים להכנס לאווירה.
בין קודש לחול, בין ישראל לחו"ל
לאורך ההופעה נעים השירים של לוי בתוך המרחבים העצומים של הישראלי החדש. כזה שמחד מטייל במחוזות הדת ("הודו לה'", "הוא נמצא קדימה"), מחובר לרוחניות ובז לחומריות ("אין אני", "ידיעה"), ומאידך לא מתבייש לדבר על מערכות יחסים ולצחוק על הדרמה שסביב מוסד הנישואין ("יפהפיה", "שיר החתונה"). בתוך החיבור הזה לזהות היהודו-ישראלית, הוא עדיין מושפע מהכפר הגלובאלי. אזרח העולם מוצא זמן לשיר קצת דייויד בואי ("Space Oddity"), ובוב מארלי ("One Love"). זה לא שאין לו העדפה או זהות, הוא פשוט מבין שלא הכל שחור לבן.
אבל החבל הדק ביותר עליו צועד לוי, הוא החבל שבין להיות אדם כנה ונאמן לעצמו, לבין לרצות את הקהל באופן מוחלט. כל אמן מוצא את עצמו צועד על החבל הזה לפחות בשלב מסוים בקריירה, אם לא לכל אורכה. בהופעה זו נתקל רואי לוי במפלצת הקהל האולטימטיבית – ויש לה כ-10 ראשים. שולחן יום ההולדת של חבורת הנשים הקולניות הבין שיש פוטנציאל לבידור, והמפלצת מתחילה להרים את ראשה הכעור. הן מתלהבות קצת מבוב מארלי, ונחמדים להן שירי הדת הגרוביים של לוי, אבל הן רוצות את הדברים בדרך שלהן: מנסות לסחוף את לוי לסדרת ברכות ליום ההולדת, יום הנישואין, הולדת הנכד ועוד מגוון שמחות ואירועים. לוי נסה לעמוד בפרץ – עם חיוך נבוך הוא לא מתנגד יותר מדי, מהנהן ומברך עד יעבור זעם. קצת כמו שיט במימיו הלבנים של נהר גועש במיוחד, המאיים להפוך את רפסודת העץ הקטנה שלך ולשלוח אותך למוות בטוח על הסלעים. "אם לא תזוז, הדב יחשוב שאתה מת ופשוט ילך", נראה שהוא ממלמל בתוך ראשו, בעוד שולחן הנשים פוצח בשירת "אנחנו מאמינים בני מאמינים".
אין כמו יפו בלילות
אחרי הטראומה הראשונית מול שולחן יום ההולדת, הוא שר את "פה ביפו" של שוטי הנבואה. נראה שהבנות לא מעריכות את החוזר בתשובה ששר על הזונות והשיכורים של יפו – ועוד מעז לקרוא להם מכובדים. אבל לוי נאמן לעצמו, שר מאושר ומג'מג'ם על הלחן. "אני יכול לעשות את זה שעה" הוא אומר על הג'אם, "אבל אני אינרטיינר, אז אפסיק עכשיו". לוי בעצם רוצה לשבת ולהעביר לכם גוד וייבז, עם עיניים עצומות או פקוחות, למי אכפת? אבל הוא יודע שחלה עליו החובה לבדר, איתה הוא ינצח. הבנות מאמצות את האווירה היפואית, ופוצחות בשירת "זוהי יפו" סוערת, לוי מחייך ומוביל אותן בשירה. הן מחמיאות לו על השליטה במילות השיר והזרימה. הוא מהנהן וממשיך לחייך בחוסר אונים.
בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום
אחרי כמה שירים החוגגות מאבדות סופית אחיזה במציאות: "תשיר שיר לאמא", "מה, אין לך שיר לאמא"? "בטח שיש לי שיר לאמא, אני פשוט לא מכיר אותו עדיין" הוא ממלמל. מתחיל לשיר את "בואי אמא", ומתוך מבוכה עובר ל "Oh Sister" של דילן. בנסיון נוסף לצלוח את ההופעה בשלום, הוא שר את הסינגל מאלבום הסולו שלו - "פיטום הקטורת". עוצם את העיניים ומחזיר לעצמו קצת רוח למפרשים. אחר כך עובר ל"כל הילדים קופצים רוקדים". "רוצות משהו מזרחי", הוא שואל את הבנות – נכנע לרוח הישראלית. הן מתלהבות והוא עונה להן בגירסא אקוסטית מאולתרת של "רקדי". כשההופעה מסתיימת הוא מנסה לרדת מן הבמה, אבל הן לא נותנות. "לאן אתה הולך?" הן מתמרמרות. הוא שב לכיסא ושר להן לאת "La La Bam Bam" של הקונגוס, מיד בסיום השיר הוא מחפש מפלט מהבמה. "בבקשה" הוא כמעט מתחנן לעובדי המקום "שמשהו ישים דיסק, אני חייב לחזור הביתה לילדים".
