מתוך אלבום שהסתמן כלהיט שיווקי/מוזיקלי, נוכחנו לגלות כי אלבום שבנוי מ-12 רצועות (בגרסא הרגילה) מתוכן ארבעה ראויות באמת לשמיעה, שניים מתוכם הוכרזו כסינגלים. נקודות זכות לדרולו על בחירת להיטים מידבקים. בתור אמן שהגדרתו היא R&B ופופ, אלבום אלקטרופופ מלוכלך הוא לא בדיוק עונה על אותם קריטריונים.
את האלבום פותחות שתי הרצועות שהצליחו במצעדים וכן הצליחו להשתחל לרשימות המועדפים שלנו - 'Dont Wanna Go Home' ו-'It Girl' . בהחלט ראויים לשבח אותו קיבלו וכן את מלוא תשומת הלב אנחנו מפנים אל הרצועה השנייה רווית השריקות - קיץ מנצח בשריקות לאחר 'I Wanna Go' של בריטני. לואחר שתי הלהיטים, הגענו לעוד להיט עתידני 'Brething' שנחטפה מתחילת שנות ה-2000 ועברה עיבוד מצויין של הדיג'יי פראנק אי.
נהנו? התפנקו על שלוש רצועות מצויינות? עכשיו נעבור לחלק ה'פולחני' של האלבום, ולמה פולחני? כאשר מעמידים את ההגדרה פופ עדין עם נגיעות חלשות של בקסטריט בויז מול ג'ייסון דרולו קיבלנו תוצאה שבה דרולו נשמע מתאמץ יתר על המידה וכן רועש בליווים מוזיקליים לא מתאימים. 'Be Carfull', 'Fight For You', 'Bleed Out' וכמובן רצועת השפל של האלבום 'That's My Shh' - דילוג אלגנטי היישר אל שאר הרצועות שראויות להתלבטות - כיצד יישמעו בסאונד באמבטיה, כי לשם רוב חומריו של האלבום ראויים להגיע.
אז מה היא בעצם חווית השמיעה המסתכמת מתוך 'Future History'? לא גבוהה במיוחד. בשכלול עם הרצועות שהיינו מרוצים שיאספו את עצמם ויעזבו את אלבום אנחנו מקבלים אלבום בינוני, קליט ונחמד בשביל להעביר את הזמן אבל לא לידי שמיעה מעמיקה. בואו נבהיר את הקווים - אני אוהב את ג'ייסון דרולו. אמן חדש-ישן שהצליח להיכנס אלינו לרשימת הציפיות אך גודל הציפייה כגודל האכזבה.
בעוד שברצועת הדלוקס של האלבום, תפסו מקום שתי רצועות לא מעניינות במיוחד אנחנו בהחלט מאוכזבים מג'ייסון על האלקטרופופ האדיש והעלבון לקטגוריה וכן מחליטים לוותר על האלבום, אך רק הפעם. אנחנו בטוחים שבעתיד למרות הצהרתו של הזמר לפרוש מהמוזיקה לטובת המסך הגדול, אנחנו בטוחים כי מדובר במעידה זמנית וכי הבחור והכישרון הצעיר עם הווקאליות (שלא יצאה לאור הפעם) יחזור עם חומרים יותר רלוונטיים פחות חובבניים, והרבה פחות בקסטריט בויז.
