זה לא עניין המבטא הישראלי למהדרין של הסולן גיא לוי שמפריע (טוב, המבטא שלו באמת מוגזם מדי), זה יותר הצליל של האלבום שלהם שלא מצליח לעניין באמת. "Change The Subject", האלבום הראשון של הלהקה, נשמע כמו שאריות של להקות רוק ישראליות משנות ה-90. ריפ הגיטרה הקבוע נשמע מונוטוני כבר במהלך השמיעה הראשונה ולא מעט מהשירים מזכירים יותר מדי אחד את השני.
גם התארחותה של רוני אלטר, לשעבר חברה בהרכב וכיום זמרת שכבשה אותי לחלוטין בזכות אלבומה "כיס אוויר", בכמה מהשירים באלבום לא מצליחה להושיע אותו: "Atomic Cat Fight" מתאמץ יותר מדי להיות מה שהוא לא, "Hollywood" הוא שיר חמוד ונעים לאוזן אבל לא כזה שמצליח לעשות משהו מעבר לכך ו-"Broken Lies" הוא שיר שעובר תוך רגע בלי שתשימו לב לכך.
זה לא שהאלבום הוא אלבום גרוע, הוא ממש לא - הוא פשוט לא אלבום מעניין. אין בו משהו שתופס את האוזן ומצליח לעורר כל רגש אחר שהוא לא אדישות. התקווה היחידה שמגיעה מהאלבום מגיעה בשיר שסוגר אותו, "Banana Nights" האקוסטי והמקסים. אולי זה השקט שהשיר הזה מביא איתו, אבל יש בו משהו מיוחד שאני בהחלט מצליח לראות איך הוא יכול היה לעבוד גם כשיר רוק קצבי ומגניב באמת.
16 פולי לא הצליחו ליצור אלבום שישאיר את חותמו, למרות הכוונות הטובות שלהם. יש להם הרבה כוונות טובות ויכולת מוכחת ליצור חומרים מוסיקליים שהם לפחות סבירים אך רק אם הם יתאמצו הרבה יותר הם יוכלו ליצור אלבום טוב באמת.
16 פולי, "Change The Subject", היי פידליטי
מיוזיקפייג'
